Bart Verkuil, Department of Clinical Psychology, Leiden University, The Netherlands, and PEP Group, Noordwijk, The Netherlands.

 “מה אם אני אדבק ואגיע לבית החולים?” “מה אם אני לא אוכל לשלם את החשבונות שלי בעוד כמה חודשים?” “איזו השפעה תהיה לסגר על בריאות ילדיי?”

לאיום של נגיף קורונה השפעה עצומה על חיי רובנו. בכדי לקבוע אילו אמצעים יש לנקוט וכדי להעריך מול אילו סיכונים אנו עומדים, מדענים נעזרים במודלים סטטיסטיים כדי לאפיין את מגמת התפשטות הנגיף. פעולות אלו עוזרות להשיג שליטה מסוימת במגפה. מעניין, אך גם אנו, בני אדם פרטיים, פועלים ללא הרף כמו מדענים אלה, רק באופן אוטומטי יותר; ניתן לחשוב על מוחנו האנושי כ”מכונת ניבוי“, המעריכה בצורה מתמדת האם אנו נמצאים כעת בסיכון להידבק, לאבד את עבודתנו או לקבל ביקורת. עם זאת, ישנם הבדלים גדולים בין אנשים באופן בו הם מעריכים סיכונים אלו, ואצל אנשים מסוימים הערכות הללו הולכות ומתעצמות עד כדי דאגות עזות.

מה גורם לנטייה לדאגה להיות גדולה יותר אצל אנשים מסוימים בהשוואה לאחרים? תובנות עדכניות של תורת האבולוציה מצביעות על כך שתגובות לחץ ודאגה הן למעשה נפוצות והגיוניות ביותר – ניתן אפילו להתייחס אליהן בגדר תגובת ‘ברירת המחדל’ – כלפי איום. כאשר אנו משערים השערות לגבי העתיד, כולנו נוטים –לטעות לצד הזהירות. הסיבה לכך היא שבימי קדם, רק אותם אנשים שהיו זהירים דיים בעומדם בפני איום, הצליחו לשרוד. אנשים זהירים אלו העבירו את הגנים שלהם לדורות הבאים. ככאלה, על פי תיאוריית ה-שום דבר לא בטוח באופן כללי- על כן -לחץ (Generalized Unsafety Theory of Stress או בקיצור: GUTS), השאלה אינה צריכה להיות “מדוע בני אדם דואגים?” אלא: “מדוע אנשים מסוימים אינם יכולים להפסיק את התגובה הרציונלית הזו  כלפי איום וחוסר וודאות?”.

נראה שהתשובה נעוצה ביכולת לזהות אותות בטיחות. רק כאשר אנשים מזהים סימנים מובהקים לכך שהם בטוחים, או אז הם יכולים להרפות מן הדאגות. בתחזיות שלנו לגבי הסיכונים שאנו עשויים להיתקל בהם בעולם, אנו מעריכים אותות הן של סכנה והן של בטיחות, אך נראה שהאחרונה הוזנחה במודלים קודמים על לחץ. מודל ה-GUTS מציע, שתפיסת הבטיחות היא המאפשרת לאנשים להרפות מהדאגה. כאשר אין בטיחות נתפסת, נמשיך לדאוג. מחקרים נוירוביולוגיים אכן מראים שכאשר יש חויה של בטיחות נתפסת, קליפת המוח הפרה-פרונטלית מתחילה לעכב את תגובת הלחץ. מנקודת מבט זו, על קלינאים לקחת בחשבון לא רק את מידת הלחץ, אלא גם את מידת הבטיחות שחווים המטופלים שלהם בחיי היומיום.  על פי GUTS קיימים מספר מקורות לבטיחות.

המידה של “תחושת הבטיחות” נקבעת תחילה על פי היסטוריית הלמידה שלנו. כאשר גדלים בסביבה בטוחה, אנשים לומדים בהדרגה כי עולמם הוא מקום בטוח, צפוי וניתן לשליטה (לפחות במידה מסוימת). הם לומדים ליצור קשרים קרובים עם אנשים אחרים, וגם לומדים שאחרים יכולים להיות אכפתיים, בטוחים וידידותיים. עם זאת, לא כולם יגדלו בסביבות בטוחות שכאלו. חוויות מלחיצות במהלך הילדות ישפיעו על תחושת הביטחון של האדם בעולם ויגרמו להגברת הנטייה של אנשים להיות דאוגים בהמשך חייהם.

אבל קיימים גם מקורות אחרים של ביטחון. לדוגמא, בטיחות יכולה לנבוע מהתנסות חיובית עם רשת חברתית תומכת. בני אדם התפתחו כיצורים חברתיים ומערכת הלחץ שלנו מעוכבת בצורה חזקה יותר כאשר אנו בחברת אנשים ידידותיים, בהשוואה למצב בו אנחנו לבד. חיבוק טוב לכשעצמו הוכח כמפחית את תגובת הלחץ שלנו.

מקור נוסף לביטחון מגיע מגופנו: כושר גופני. כלומר, אנשים פעילים יותר מגלים יותר חוסן בפני לחץ נפשי. אנשים פעילים עשויים לחוות יותר בטיחות פשוט מכיוון שהם יכולים להתמודד ביתר קלות עם איומים פיזיים. אפשר לדמיין שבימי קדם אנשים פחות בריאים פיזית נדרשו לסרוק את סביבתם לאיתור טורפים בתדירות גבוהה הרבה יותר מאשר בני גילם הכשירים והבריאים, אשר יכלו לברוח מטורפים שכאלו ביתר קלות.

מקור אחרון לתחושת בטיחות הוא גישה לטבע. כבני אדם התפתחנו בסביבות טבעיות (ולא עירוניות). מבחינה אבולוציונית, סביבות טבעיות עשויות לספק אותות יותר של בטיחות (כמו למשל מקומות מסתור אופציונליים, מקומות תצפית יעילים, מידע על דרכי מילוט). רשתות חברתיות, פעילות גופנית, חשיפה לטבע…דווקא מקורות הבטיחות הבסיסיים הללו נפגעו עקב סגרי הקורונה בכל רחבי העולם.

כאחד המדענים העומדים מאחורי GUTS וכפסיכולוג העובד בפרקטיקה קלינית, אני יכול לקבוע כי תובנות אלו שינו את עבודתי עם מטופלים מודאגים. מלבד התערבויות קוגניטיביות-התנהגותיות רגילות כמו רישום דאגות וערעור עיגונן בהסבר הגיוני, כמו גם עיסוק במיינדפולנס או הרפיה, מדגיש GUTS כמה דרכים מעניינות אחרות להתמודדות עם דאגות.

המלצות מעשיות:

– התייחסו לדאגה כתגובה נפוצה לחידוש, אי ודאות ואיום. הקפידו לנרמל דאגות, לעומת ראייתן כפתולוגיה. ניסיון לדכא דאגות (עם כל מיני תיקונים מהירים) רק יחמיר את המצב.

– הקדישו זמן להבנת “היסטורית הבטיחות” של המטופל שלכם. האם תהליך התפתחותו של המטופל הוביל אותו לחויה של בטיחות? גורם זה הינו בעל השפעה משמעותית על הקצב המצופה להתרחשות שינוי. אנשים מסוימים פגיעים יותר לדאגות, או בשל חוויות למידה, או כיון שהם פשוט נולדו פגיעים יותר מבחינה רגשית. קחו פגיעות זו בחשבון על מנת להימנע ממטופלים מאוכזבים.

– אל תשכחו את הגוף: פעילות גופנית קבועה יכולה לעזור למטופלים לחוות יותר רוגע נפשי, גם בטווח הארוך. רצוי שפעילות זו תתקיים בחוץ, בסביבה כמה שיותר ירוקה.

– עודדו את המטופלים להיפתח ולשתף בדאגותיהם. מטופלים מודאגים עשויים לחוש בדידות ובושה. אך כאשר אתם מעודדים אותם לדבר על דאגותיהם עם אחרים, זה יכול לא רק להוביל לקבלת תמיכה רבה יותר, אלא גם להתנסויות בהן ניתן להפריך תחזיות מאיימות (“היא תצחק עלי בשל כך”) ולהופכן לחוויות למידת בטיחות (“היא בעצם הייתה בסדר ועזרה לי להשתחרר מהדאגה”).

– הסבירו כי תחושת הדאגה עצמה יכולה לפעמים לתרום לחווית השליטה (“אני חייב לעשות משהו… לפחות אדאג לגבי זה”), אך עם זאת, מדובר רק באשליה של ביטחון. עזרו לאנשים להכיר בכך שחלק מהדברים הם מעבר לשליטתם – עובדה מכאיבה אמנם- אך תרגול קבלה וחמלה הם המפתח להתמודדות טובה.

Translated by: Shmuel Spiegelman and Prof. Noa Vilchinsky

The Psycho-Cardiology Research Lab

Bar-Ilan University, Israel

http://vilchinskynoa.wix.com/psychocardiolab