Dr Gjalt-Jorn Peters, Open University, Netherlands

 הפחד הוא יועץ רע!

הפחדה היא אסטרטגיה שכיחה לשינוי התנהגות. קחו לדוגמא את המסרים המאיימים והתמונות הגרפיות המזעזעות שאנו נתקלים בהם על קופסאות הסיגריות, או בקמפיינים לעידוד חגירת חגורות בטיחות ומניעת שימוש בסמים. למרות שטקטיקות ההפחדה הן מאוד פופולאריות ונמצאות בשימוש נרחב, מחקרים מראים שככל הנראה הן לא הדרך הטובה ביותר להביא לשינוי התנהגותי, להעלאת מודעות לדבר כלשהו או לחינוך.

איך זה יתכן? אנשים לא אמורים לפחד מדברים שעשויים להזיק לבריאותם? הרי ברור שמי שמודע היטב לסכנות הטמונות בכך– לא יעשן, יחגור חגורת בטיחות, ולא ישתמש בסמים, נכון? לא בדיוק…

המשיכה שבהפחדה

סיבה אחת שטקטיקות ההפחדה הן לרוב ברירת המחדל בקמפיינים העוסקים בבריאות הציבור היא שאנשים חושבים שהם יודעים איך אנשים אחרים מתנהגים. אנשים חושבים שמה שמונע מבעדם לעשות משהו מסוכן, יהיה אותו הדבר שימנע מאנשים אחרים לעשות את אותו הדבר. “אם הם רק היו יודעים את הסיכונים…”

כמובן, הסכנות הטמונות בהרבה התנהגויות לא בריאות כבר מדוברות בתקשורת, דרך מערכת החינוך וברשתות החברתיות. האם הקמפיינים האלו לא הגיעו לאנשים הנמצאים בסיכון? או שהמסרים המועברים בהם אינם מזעזעים מספיק?

ההיגיון אומר שככל שהמסר יהיה מפחיד יותר, מאיים יותר, כך הוא יעבוד טוב יותר ויחדור את חומות ההגנה של האדם, יעמת אותו עם הסכנות הטמונות בהתנהגות ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא מעשן סיגריה או משתמש בסמים. ואכן, כאשר שואלים הדיוטות איזו טכניקה תעבוד ותגרום להם להימנע מהתנהגות לא בריאה, הפחדה היא אחת התשובות הנפוצות ביותר.

עם זאת, אנחנו יודעים כבר לא מעט זמן שהרציונאל העומד מאחורי מחשבה זו הוא שגוי: אנשים לא תמיד יודעים מה הסיבה בגללה הם מתנהגים בצורה שבה הם מתנהגים.

ייתכן ויהא זה יעיל לשאול אנשים באוכלוסיית היעד לגבי הסיבות בגללן הם מתנהגים (או לא מתנהגים) בדרך מסוימת, ונראה שהשילוב והמעורבות שלהם בתהליך פיתוח תכניות המניעה וההתערבות הוא הכרחי להצלחת תכניות אלו. עם זאת, חשוב לזכור שאותם אנשים אינם מומחים בשינוי התנהגותי, ולכן לא ניתן להטיל עליהם את האחריות לכך.

מלבד המשיכה האינטואיטיבית לטקטיקות הפחדה, סיבה נוספת לפופולאריות שלהן היא התפיסה שאין אלטרנטיבות אחרות. לא כל מפתחי תכניות ההתערבות וחברות הפרסום מכירים פרוטוקולים זמינים לפיתוח התערבויות כמו מיפוי התערבויות, או רשימות של טכניקות לשינוי התנהגותי.

אם כך, מובן שמפתחי תכניות התערבות משתמשים תדיר בפחד ובאיומים במאמצים שלהם להביא לקידום בריאות, מכיוון שטקטיקות אלו הן נגישות ומבוססות על “הגיון בריא”.

אז למה זו בעיה?

אין לנו דבר לפחד ממנו מלבד הפחד עצמו

 

הבעיה היא שבני אדם לא תמיד מתנהגים באופן רציונאלי, והאבולוציה לא עיצבה או הכינה אותנו לעשות את רוב הדברים שאנו עושים בימים אלו. דבר אחד שאנשים כן בדרך כלל מצליחים לעשות בצורה טובה הוא שמירה על דימוי עצמי חיובי. אמצעי אחד שעוזר לנו לעשות זאת הוא עיוות תפיסת המציאות.

למרות שאנחנו בדרך כלל מעוניינים במידע על סיכונים, אם הנסיבות לא מתאימות, אנשים עשויים “להחליש” מידע הקשור לסיכונים ולהתעלם ממנו ביתר קלות. בהתנהגויות “קלות”, אין בעיה: לדוגמא אם נאמר למישהו שאסור לו לאכול עוף לא מבושל, סביר להניח שהוא יקשיב ואכן ימנע מאכילה שכזו. הבעיה של עיוות התפיסה נכנסת למשחק כשמדובר בהתנהגויות “קשות” יותר לוויתור.

הפסקת עישון היא אחת ההתנהגויות הידועות לשמצה מבחינת הקושי שלה: העובדה היא שרוב המעשנים רוצים להפסיק, אך כאשר אנשים חושבים שהם לא יצליחו להתעלם או להתחמק מאיום, הדימוי העצמי החיובי שלהם נמצא בסכנה. זה לא כיף להתנהג בצורה הרסנית ולהיות מודעים באופן מלא ומכאיב לסיכון שבהתנהגות זו. על כן, אנשים מוצאים לעצמם את הדרך להפוך לפחות מודעים. כאשר אנשים מרגישים לא בטוחים שהם יצליחו לחמוק מהאיום, הם מגיבים בצורה הגנתית כדי לשמור על הדימוי העצמי שלהם: או על ידי הפחתה בחשיבות הסיכונים או על ידי התמקדות בהיבטים חיוביים אחרים שמתחזקים את הדימוי העצמי שלהם. לדוגמא, אדם מעשן יכול להסתמך על הדוגמא של סבתא שלו, שמעשנת 2 קופסאות ביום כבר ארבעים שנה והיא בריאה כמו שור (“עישון הוא לא כל כך מסוכן”); או שהוא יכול להזכיר לעצמו שהוא מתאמן חמש פעמים בשבוע או אוכל חצי קילו ברוקולי ביום (“אני אדם בריא”). תגובות הגנתיות אלו מסייעות לאדם להמשיך ולהחזיק בדימוי עצמי חיובי, וזה מאפשר להם להמשיך ולהתנהג בצורה מסוכנת.

הדינמיקה הזו נחקרת ונלמדת כבר מעל שישים שנה. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת רבה בתחום. בכדי לנסות ולפתור את המחלוקת, צוות המחקר של הכותב סקר והעריך בצורה שיטתית את כל המחקרים שנעשו בתחום זה. בסקירה נבחן מדוע ישנם מחקרים שמוצאים שטקטיקות הפחדה עובדות ואילו מחקרים אחרים מוצאים (בהתאם לניבויי התיאוריות הפסיכולוגיות) שטקטיקות אלו לא עובדות.

בסקירת הספרות נמצא שטקטיקות ההפחדה הובילו לשינוי התנהגותי רק כאשר הן הופיעו בצמוד להתערבויות שהצליחו להעלות את הביטחון של האדם ביכולתו להסיר את האיום. במילים אחרות, רק כאשר אנשים חשבו שהם יכולים לעקוף או לחמוק מהאיום, היה הגיון בלנסות ולאיים עליהם. כאשר אנשים לא היו בטוחים שהם יכולים לשנות את ההתנהגות שלהם כדי לחמוק מתחושת האיום, אבל הם חשו מאויימים בכל זאת, לא רק שטקטיקת ההפחדה הייתה לא יעילה במקרה זה, היא לעיתים עשתה בדיוק ההיפך וחיזקה את ההתנהגות הלא רצויה.

אז אם הפחדה או איום על אנשים היא לא הדרך היעילה כדי להוביל לשינוי התנהגותי, מה כן יעיל?

המלצות יישומיות

• כאשר מנסים לשנות התנהגות, קודם כל חשוב לאתר את הסיבה (הגורם) העומדים בבסיס ההתנהגות. האם הגורם העיקרי הוא תפיסת הסיכון, נורמות חברתיות או כישורים לא מספקים?
• בהמשך, חשוב לזהות אילו שיטות יכולות להשפיע ולשנות את הגורמים הללו.

ניתן למצוא קווים מנחים ורשימה מקיפה של שיטות בקישורים הבאים –

 Extensive list; accessible practical guidelines

• אם בסופו של דבר בוחרים ליישם טקטיקות הפחדה, חשוב לוודא את קיומם של שני התנאים הבאים:
  • שאוכלוסיית היעד מרגישה בטוחה ביכולת לבצע את ההתנהגות הרצויה (נקרא גם תחושת מסוגלות עצמית גבוהה), או:
  • שההתערבות מכילה רכיב אחד או יותר שהינו יעיל בהעלאת תחושת המסוגלות לרמה סבירה.

Translation: Keren Fait, Dr. Noa Vilchinsky